כשחייל יושב מולי ואומר: "באירוע הזה… קפאתי"

הוא מתיישב מולי, הקול שקט, המבט כבוי.

 "אני לא מצליח לשכוח את זה", הוא אומר.

 "כולם פעלו. אני פשוט… קפאתי. לא הצלחתי לזוז.

 פחדתי, הייתי חסר אונים.

 אני מרגיש שדפקתי את כולם."

אני מקשיב, לא ממהר,

 כי אני יודע שהרבה פעמים,

דווקא החיילים הכי אמיצים –

הם אלה שסוחבים על הגב את המשקל הכי כבד.

ואז, לאט-לאט, אני שואל:

 "איך זה נראה מהצד?

 מה החברים מהמחלקה סיפרו על מה שהיה שם?

 מה אתה זוכר מהאירוע לפני… ואחרי?"

ופתאום משהו זז.

הסיפור מתחיל להסתדר ולהתבהר.

הוא נזכר שהם אמרו לו שבאירוע הוא טיפל באחד הפצועים

בתוך מבנה(הוא לא זכר את זה),

שהוא תמיד הולך קדימה ומוביל,

שהוא תפקד מעולה בהמון אירועים שהיו,

שלכל אחד יש רגעים שבהם הוא פחד – וזה בסדר.

ואז קורה הקסם.

 הסיפור הפנימי מתחיל להשתנות.

הוא כבר לא החייל שקפא,

הוא אדם שעבר אירוע קשה,

אבל הוא גם גילה את האומץ והכוחות שלו להתמודד,

הוא מבין מה הפעיל אותו, מה הפחיד אותו,

הוא מבין שזה טבעי לפחד לפעמים,

גם אם אנחנו מאוד חזקים ואמיצים.

כשהתחושות האלו של הבושה,

האשמה והחרטה משתחררות –

 גם החרדה משתחררת.

 הגוף נרגע, הנשימה נפתחת,

 והלב, לאט-לאט, מתחיל להאמין

שאפשר לחזור לחיים נורמליים.

אם אתה חייל, לוחם, או בן משפחה של מישהו

שסוחב איתו דברים מתקופת השירות,

אין סיבה שתמשיכו לסבול,

גם אם ניסיתם כבר כל מיני טיפולים שלא עזרו,

חשוב שתדעו שיש דרך אחרת,

שאפשר להירפא מטראומה וחרדות

ואפשר בתהליך ממוקד וקצר,

לחזור לחיים נורמליים ושמחים.